מן הסתם, בתחילת הדרך לא היה לי מה לעשות עם זה ופשוט ניסיתי ״לזרום״. הבעיה היא שמהר מאוד, בגיל עשר בערך, הומחש לי בדרך הקשה את נכונות הביטוי שהכרתי רק שנים אחרי – ״רק דגים מתים שוחים עם הזרם״. זה הוכח לי כאשר כמעט סיימתי את חיי בגיל עשר, במגרש כדורסל ביום שבת, על ידי ארבעה ילדים וסכין פרפר אחת. בערך אז למדתי שאם אתה רוצה להישאר במשחק, אתה חייב ללמוד את החוקים ולהתחיל לשחק באופן אקטיבי כי לפסיביות יש תופעות לוואי שליליות מאוד כמו פציעות, כאב ולפעמים גם מוות.

האובססיה שלי לחיות את החיים שלי בתנאים שלי, נולדה מתוך מציאות שבה יותר ממחצית חיי, חייתי חיים של אנשים אחרים. חייתי תנאים של אנשים, תנאים של נסיבות, תנאים של כולם והכל – חוץ ממני. למעשה לא ידעתי את זה אז, אבל כל מה שעשיתי בחיים, כל פעם בכותרת אחרת היה כדי להשתחרר מהכלא הנפשי והתודעתי שהייתי בו על מנת שאוכל סוף סוף להתחיל לחיות.

את רוב החיים שלי עד לזמן כתיבת השורות הללו התקיימתי. לפני בערך עשור, התחלתי לחיות.

הבעיה עם הרעיון הזה של לחיות, היא היעדר מוחלט של הוראות הפעלה. אין שום ספר חוקים וכללים, אין גלגלי הצלה או חבר טלפוני שיסביר מה צריך לעשות ואיך. אז אם בילדות כמעט איבדתי את החיים שלי על שטויות. בצעירות איבדתי את כל הכסף שהיה לי ונותרתי ללא קורת גג משלי, חי על חסדים של אחרים ללא כל אור בקצה המנהרה, קם בבוקר ומאחל שזה יהיה היום האחרון בחיי.

מצאתי את עצמי, בסביבות גיל 24, נאלץ שוב לעזוב את קורת הגג היחידה שהייתה לי ואמרתי לעצמי שזאת תהיה הפעם האחרונה. הפעם האחרונה שמישהו יכול להחליט שיותר אין לי איפה לישון. הפעם האחרונה שאני תלוי בחסדים של אחרים, הפעם האחרונה שמישהו חוץ ממני קובע איך החיים שלי נראים או הולכים להיראות.

הגעתי לנקודת שבר שממנה, החלטתי שאני הולך לעשות את כל מה שאני פיזית מסוגל כדי לחיות את החיים שלי בתנאים שלי והיום, אחרי שרכשתי את הידע, הניסיון ויכולת העברת מסרים, ביחד עם צוות של אנשים שמלווים אותי במסע שלי, אני רוצה לאפשר לכל אחד שבאמת רוצה, כל אחד שבאמת מוכן, כל אחד שבאמת החליט שהוא מוכן לעשות הכל כדי לחיות את החיים שלו בתנאים שלו, לעשות את זה. אני הייתי לבד במסע שלי ואני יודע כמה זה קשה. היום יש לי את היכולת. למנוע מאחרים להיות לבד במסע שלהם ואת זה אני מתכוון לעשות בכל הכוח.